Monday, 19 November 2018

The more things change, the more they stay the same

As the slogan goes on the ubiquitous traveller t-shirt, 'Same, Same... But Different', it kind of sums up my feelings after our first month of travelling.

For the last 6 years, I've worked from home, my work life and family life merging into one.  Working daytime, evenings and weekends, gong to the supermarket and kids activities in the middle of the day, time of day has become less relevant.  The traditional 9-5, 5 days a week is just not how my life is structured.  Add to this, that Shoshi had been at home since the end of June, having finished the school year, then the last 4 months in Israel, we were together most of the time especially with the children during the summer holidays and the Chagim.

So to some extent, I probably didn't realise how similar life on the road would be to life in Israel.  We are still all together, I am still working whenever it suits and whenever needs must. Certainly more time with the children, certainly more leisure time, we have certainly had so many amazing experiences and visited amazing places.  But it hasn't felt that we are having to transition to a completely new way of life.

We have met other families who describe how it took them some weeks to settle into travelling, how they struggled with the culture shock of going from the office environment to an unstructured life.

We just haven't felt that.  Perhaps it would have been nice to experience such a change, made us more appreciative of how lucky we are.  Perhaps Thailand has made the transition easy, it has been a soft-landing in terms of culture, language and the ease of travel.  As we move onto the Philippines and a new destination for all of us, a culture shock may be about to hit us.

But for now, it's been somewhat a case of same, same....




Friday, 16 November 2018

אייל מספר על צ'אנג מאי


מבנקוק לצ'אנג מאי נסענו ברכבת לילה. ברכבת היו שתי קומות אמא ואבא אמרו שמסוכן לילדים לישון בקומה למעלה אבל בסוף אני ישנתי שם. כשהגענו לרכבת שחקנו משחקים והשתוללנו כי התלהבנו ממש . לקח חצי שעה עד שהרכבת התחילה לנסוע. ישנתי טוב ולא נפלתי. כשקמנו לא היה הרבה מה לאכול, היו לנו רק עוגיות. כשהגענו למלון בצ'אנג מאי שמחנו מאוד כי היה לנו חדר שמחולק לשניים: חדר לילדים וחדר להורים והיה לנו מקרר סוף סוף.


ביום השני הלכנו לביקור במוזיאון התלת מימד.  במוזיאון היו ציורים של דברים שהצילחו לעשות הטריקים לעיניים כך שמה שרואים זה לא באמת מה שזה קורה. לדוגמה היה ציור של פנדה מטפסת על במבוק ואנחנו עלינו על במבוק ליד התמונה וזה נראה כאילו אנחנו מטפסים על העץ ונותנים לה יד. וגם נהנתי מאוד כי הייתה אפליקציה שהורדנו וכשצילמנו תמונות עם האליפליקציה היו דברים שלא באמת היו במוזיאון לדוגמא היה ציור של תנין תלת מימד ובוידאו זה נראה כאילו התנין זז ומנסה לאכול אותנו.  



 ביום השלישי נסענו להר הכי גבוה בתיאלנד, פארק לאומי 'ינתנון'. עלינו לפסגה היה קלי קלות כי הרוב עשינו עם האוטו. וגם היו שני מקדשים עם הרבה מדרגות. באחד מהמקדשים הייתה חצר ושיחקנו שם ואז אני ומילי לא ראינו את אמא ואבא אז התחלנו לחפש אותם. חפשנו גם במקדש השני ולא מצאנו. ירדנו לחניה איפה שהאוטו וגם שם הם לא היו. אז חזרנו חזרה למקדש וחפשנו ברחבה בין שני המקדשים ופתאום שמענו שאבא קורא לנו ומצאנו אותם. זה היה מפחיד לאבד אותם.

 



ביום הרביעי נסענו למקדש 'ואט באן דן' . זה מקום גדול עם הרבה מקדשים בתוכו. כדי להכנס למקדש חייבים לחלוץ נעליים בחוץ ולהכנס יחפים וחייבים להיות ממש בשקט. המקדשים היו מאוד צבעוניים: כחול, זהב, אדום. בכניסה היו המון דרקונים גדולים וצבעוניים, טווסים, תרנגולים. באחד המקדשים שנכנסנו מצאנו בודהה שוכב ממש גדול זה היה ממש כמו למצוא אוצר. אבא עשה תמונה פנורמה וכל פעם שהוא זז אנחנו גם התקדמנו אז בתמונה יש הרבה אמא, הרבה מילי, אייל וגיא. זה ממש מגניב. 



 אחרי המקדש הלכנו למפל הלבן, קוראים למקום גם המפל הדביק. תכף תבינו למה. יורדים למטה במדרגות. הירידה הייתה כמה דקות. היו שלושה מפלים אנחנו ירדנו עד המפל השני. צריך להיות בלי נעליים.ואז מגיעים למפל. האבנים במפל לבנים, כי צמחה עליהם שכבה כזאת של משהו לבן שהיא לא מחליקה וזאת הסיבה שאפשר לטפס במפל מבלי להחליק. אז טיפסנו במים עד למעלה. יש מקומות שהיו חבלים כדי לעזור אבל אני לא השתמשתי בהם. זה היה ממש כיף. חזרנו על זה הרבה פעמים.

ביום החמישי בבוקר הלכנו לקניון ןקניתי לעצמי מצלמה של סוני. תמיד רציתי שתהיה לי מצלמה כזאת. קניתי את המצלמה מהכסף שלי (סבא וסבתא נתנו לי מתנה לטיול). עכשיו אני מצלם כל הזמן.

אחרי זה הלכנו למקום מיוחד שעושים נייר מקקי של פילים. למדנו שכל אחד יכול לעשות שינוי בעולם לדוגמא אפשר למחזר ניירות ובקבוקים במקום כל הזמן לקנות ולזרוק לפח הרגיל. בהתחלה חשבתי שזה יהיה מקום מגעיל, כי זה קקי אבל אז גיליתי שזה בכלל לא מגעיל כי זה נראה כמו עשב ומנקים את זה ומייבשים את זה ועושים נייר צבעוני. אנחנו גם עשינו נייר. אני עשיתי בצבע צהוב. בסוף גם עשינו כל אחד סימניה עם השם שלו. היה כיף.






אחרי צהריים הלכנו כל הבנים, אבא גיא ואני לשיעור של איגרוף תיאלנדי. שמו לנו ביידים כמו תחבושת כדי להגן עליהן ונתנו לנו כפפות. לימדו אותנו תרגילים של אגרופים ובעיטות ונתתי לגיא אגרופים  בפנים. זה היה כיף.

 






Thursday, 15 November 2018

כשחלום הופך למציאות

לפני עשירם שנה פחות או יותר (אבל מי סופר) התחלתי לרקום את החלום. כשלירון חברתי ואני ישבנו בגסטאהוס ההודי בקאסול, בחדר ממול הייתה משפחה בעלת ארבע נפשות. שני הורים עם שני הילדים הקטנים שלהם. הם היו ישראלים. אני זוכרת שבקצה החדר שלהם עמדה גזייה קטנה עליה הם בישלו. ראיתי את הילדים שלהם מתרחצים בנהר בבוקר וחיוך רחב על פניהם. גם ההורים היו נראים מאושרים.

ככה התחיל החלום.

חשבתי לי שאת כל מה שאני מרגישה כשאני בחורה בראשית חייה, מנותקת מכל מחוייבות וחופשייה בעולם, זה מה שאני ארצה שהמשפחה שלי תרגיש.  וככה התבשל לו החלום. כל הזמן על אש מאוד קטנה, לפעמים לא הייתה בכלל אש לחלום הזה, אבל ככל שהילדים גדלו (חברתי איילת שעשתה את הצעד לפניי) הבנתי שזה אפשרי. כל מה שהיה צריך זה להלהיב את דארן (שזה לא היה כל כך קשה) והופ זה קרה.

חודש אנחנו כבר כאן. הילדים שלנו רצים על ליד הנהר בפאי שבתילאנד מחוייכים ונראים מאושרים. גם ההורים נראים מאושרים. אבל בתוך כל המציאות הזאת ישנם חלקים שלא היו כלולים בחלום שלי, ולא ראיתי אותם אצל המשפחה מלפני עשרים שנה (דההה).


במציאות אנחנו חמישה אנשים עם רצונות ברורים  שלא תמיד זהים, במציאות אנחנו חמישה אנשים בחדר אחד לפעמים יש רק שלוש מיטות, במציאות אנחנו 24/7 עם הילדים (ולא 7/11 כמו שתילאנד מבטיחה בכל מטר) ובמציאות אנחנו ההורים שצריכים לדאוג לשלומם הפיזי והרגשי של שלושת הילדים אז המרחק מהטיול לפני עשרים שנה להיום הוא דיי רחוק... 

בואו נשים את זה כאן ברור אני לא מחליפה את החלום שלי ואני נהנת ממנו, גם מהרגעים הלא קלים שלוהחלום הזה הוא המציאות שאני ודארן בנינו ביחד.

עכשיו נשאר רק להנות....

Sunday, 11 November 2018

Fight Club

There are only 3 rules of Fight Club.

The first rule of Fight Club is: You do not talk about Fight Club.

The second rule of Fight Club is: You do not talk about Fight Club.

Third rule of Fight Club: Fight Club is not really that suitable for 45 year old men who don't know how to throw a punch, but it's great fun for boys of 8 and 5.










Driving us Crazy

We hate driving with our kids in Israel.

It's not that they behave so terribly but they just don't know how to be quiet, there is usually some kind of argument and in the end either me or Shoshi ends up shouting at them.

It's probably equally our fault but the net result is that most drives in Israel aren't particularly enjoyable.

When we arrived in Thailand, we hadn't thought about renting a car, we just assumed we would use public transport, both for the experience and for the cost.  For the first couple of weeks in Bangkok, Kanchanaburi and Khao Sok, that is what we did and it was very enjoyable.

Then in Chiang Mai we realised that getting to the various places we wanted to explore would be difficult with public transport and so hiring a car seemed the most sensible solution.

We debated the pros and cons of driving, specifically about how it might impact on our sanity and in the end we decided to bite the bullet and hire a car.

That was on 7th November and the 5 days since have seen us have more fights, shouting and tears than the previous 3 weeks combined.  Not even praying to the biggest Buddha we could find has helped.


Today was the final straw and we got to the point where I threatened the kids with a quick return to Israel as I am not prepared to drive any longer.

We have the car for another 5 days before we head off to the Philippines.  If we can survive til then, then we should be on our way.  If things get worse, we could be eating גיחנון  for breakfast on Saturday morning in TLV and the kids will be back at school next week.