לפני עשירם שנה פחות או יותר (אבל מי סופר) התחלתי לרקום את החלום.
כשלירון חברתי ואני ישבנו בגסטאהוס ההודי בקאסול, בחדר ממול הייתה משפחה בעלת ארבע
נפשות. שני הורים עם שני הילדים הקטנים שלהם. הם היו ישראלים. אני זוכרת שבקצה
החדר שלהם עמדה גזייה קטנה עליה הם בישלו. ראיתי את הילדים שלהם מתרחצים בנהר
בבוקר וחיוך רחב על פניהם. גם ההורים היו נראים מאושרים.
ככה התחיל
החלום.
חשבתי לי
שאת כל מה שאני מרגישה כשאני בחורה בראשית חייה, מנותקת מכל מחוייבות וחופשייה
בעולם, זה מה שאני ארצה שהמשפחה שלי תרגיש. וככה התבשל לו החלום. כל הזמן על אש
מאוד קטנה, לפעמים לא הייתה בכלל אש לחלום הזה, אבל ככל שהילדים גדלו (חברתי איילת
שעשתה את הצעד לפניי) הבנתי שזה אפשרי. כל מה שהיה צריך זה להלהיב את דארן (שזה לא
היה כל כך קשה) והופ זה קרה.
חודש אנחנו
כבר כאן. הילדים שלנו רצים על ליד הנהר בפאי שבתילאנד מחוייכים ונראים מאושרים. גם
ההורים נראים מאושרים. אבל בתוך כל המציאות הזאת ישנם חלקים שלא היו כלולים בחלום
שלי, ולא ראיתי אותם אצל המשפחה מלפני עשרים שנה (דההה).
בואו נשים את זה כאן ברור אני לא מחליפה את החלום שלי ואני נהנת ממנו, גם מהרגעים הלא קלים שלו, החלום הזה הוא המציאות שאני ודארן בנינו ביחד.
עכשיו נשאר
רק להנות....
No comments:
Post a Comment