חיכינו להגיע להויאן.... רצינו שכל הסאגה של הניתוח של גיא תגמר כבר, אבל
בעיקר כי ידענו שכשנגיע נפגוש משפחות ישראליות מטיילות. וחיכינו לזה, אנחנו ובעיקר
הילדים. לשמחתינו כבר ביום הראשון נפלנו לזרועותיהם של מרינה,דן, הילה וטיה (אותם
פגשנו לראשונה לכמה שניות בגשר הבמבוק בפאי שבתיאלנד) ולזרועותיהם של אלינה,
ליאוניד, איתן, מיה ובן הקטן (אותם פגשנו לראשונה בצ'אנג מאי וטיילנו קצת בפאי). המפגש
היה מהנה כל כך, הילדים יצאו מגידרם. שיחקו , רצו, צחקו, חיפשו את המטמון (ולא
מצאו) עשו קריוקי, קצת ים, קצת בריכה והרבה שמחה בלב. ואנחנו המבוגרים קשקשנו ללא
הפסקה.
לאחר כמה ימים בהויאן, החלפנו מלון והגענו ל"הום סטיי של מון". וגם
פה הייתה חגיגה, חגיגה של ילדים קטנים וחמודים. שתי משפחות מקסימות וצוות מלון
משובח. אסף, נטע, סהר ואיתן (אותם פגשתי כבר ביום הראשון שהגיעו להויאן וניסיתי
לעזור להם ללא הצלחה למצוא מלון ללא פישפשים) ודנית, עודד, רומקי ורעי (קיקי
המתוק) אותם פגשנו אצל מון. ביחד כולנו הפכנו את המלון לקיבוץ של ממש. הילדים רצו
והשתוללו, שיחקו הדוב הגדול, סרדינים, שרו תמיד חלמתי, אכלו פירות, שיחקו בבובות,
קצת "צפו" (כמו שרומקי אומר), רכבנו על אופניים לשדות האורז, בישלנו ארוחת שישי מפנקת, דנית ועודד פינקו כל ערב בסלט טעים... ומון המקסימה והצוות שלה במקום להתעצבן
על כל הרעש, רק חייכו אלינו ושמחו מהחום שאהבה שהיו באוויר.
איזה כיף לפגוש משפחות שכאלה. וכמה עצוב להיפרד מהם.
אבל.... אנחנו מתקדמים הלאה. יש לנו עוד הרבה מה לראות והרבה מה להספיק בכמה
חודשים שנותרו לנו.
תודה לכל מי שהפך את הויאן לכל כך מיוחדת עבורינו.
No comments:
Post a Comment